<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ז'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
ואם אין ללוה רק שטר חוב על אחרים, מוציאים ונותנים למלוה מדרבי נתן. ואפילו בעל השטר הודה שאין זה כי אם שטר אמנה, אין משגיחין עליו, שחב למלוה שלו.
הנפקד או בעל חוב יכול לתת למי שהמפקיד חייב, אפילו שלא עמד לדין עמו, הרשב"א והראב"ד בב"ק. ומה שמוציאין מזה ונותנין כר' נתן, דוקא שאינו יכול ליפרע מן הלוה עצמו. ואם מוציאין אין גובין ממה שברשות אחרים, דמה שהוה ברשות אחרים איקרי משועבדים לגבי דידיה ובמקום שיש נכסים מבני חורין אין גובין ממשועבדים. ואין גובין מהלווין משטרות שיש ללוה זה עליהם שלא הגיע עדיין זמנם, הרשב"א.
<h2>דף פד.</h2>
ומי שנמצא בידו משכון של לוה אחר שהודה או נתקיים השטר, מוציאין למלוה, והשאר ישאר במשכונה כבראשונה ברשות הממשכן. ואם הוברר שקדם שעבוד שטרו לממשכן זה, גובה קודם הממשכן. אבל אם לא הוברר אם קדם שטר לשעבוד ממשכן, גובה הוא מי שהמשכון ברשותו קודם בעל השטר. ואם במשכונה [כתוב] סכום הממשכן מן הלוה, ישבע הממשכן ויפרע. והמלוה, אם בשטרו נאמנות כשני עדים כשרים, יפרע שלא בשבועה. ואם לא בענין זה, אין הממשכן רשאי לתת המשכון ביד אחרים בלי דעת בעל המשכון, שאין רצונו שיהא ביד אחרים. ואם הממשכן קבל מעות שיש לו על המשכון מהמלוה הבא לטרוף ממנו בשטר שבידו, אין מלוה גובה מבעל חוב, רק מעות ההלואה שנתחייב לו קודם, ולא מה שפרע לממשכן, דהוי ליה פורע חובו של חבירו. כל זה תשובה לרמ"ה.
<h2>דף פה.</h2>
הטוען שאין לו ממה שיפרע [כתב] הרשב"א בתשובה שמדין התלמוד אין ב"ד נזקקין רק במוצאים נכסים זולת אם הוא אמיד ורוצה להבריח נכסיו אומרים לו טרח ומכור, כההיא דפרק הכותב [פ"ו ע"א] דתולה מעותיו בגוי וכו'. אבל תקנת הגאונים שמשביעין אותו בנקיטת חפץ, כמו [שכתב] הר"ם פ"ב מהלכות מלוה. וממה שירויח לא יקח רק מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש כדרכו, ומחרימין תחילה על מי שיודע לו נכסים. ואחר שבועה זו אינו נשבע לכל בעלי חובות, כי היא כלל לכולם. ומי שהוחזק שהוא עני והולך בתום אין משביעין אותו, הר"ם פ"ב. והתם, מי שהוחזק לרמאי ומבריח מנדין אותו עד שיפרע, שפריעת בעל חוב מצוה, וכל מה שיעשה הדיין כונתו לרדוף הצדק הרשות בידו, הר"ם פ"ב. מי שנתחייב שבועה והוא [מאותן] שנשבע ונוטל, כגון (ו)טוען שאין לו כלום, ואומר שישבע תובע תחילה ואחר כך ישבע הוא שאין לו, ותובע אומר שלא ישבע עד [אשר] יהא ממונו מזומן, תשובת הרי"ף שאין אחד מהם נשבע, רק אם רצון התובע לישבע [ישבע] תחילה, ולאחר זמן אם יהיו לו נכסים [ישבע]. אבל הנתבע לא ישבע שאין לו, דאינו מחוייב עד שישבע תובע.
<h2>דף צ.</h2>
ודינים אלו פ"כ דמלוה. כל שהקדים במטלטלין לגבות אע"פ שהוא אחרון קנה. היכא שלא כתב מטלטלי אגב מקרקעי, ואין דין קדימת שטר בהן. אם קדם אחד לזכות לחבירו לא זכה, שחב לאחרים. ואפילו שוייה שליח, ולאפוקי מרש"י ואיתא פרק הכותב [פ"ד ע"ב] ברמי בר חבו וכו'. ודוקא שליח, אבל אפוטרופוס תופס לצורך היתומים כי דיין הוא, ר"ח.
שני מלוין, האחד הלוה בניסן והאחד באייר, ובאים לגבות מקרקע הלוה שקנה הלוה בסיון, אם היו ללוה קרקעות אחרים בשעת הלואה מראשון, הקודם בשטר גובה. ואם כשהלוה מראשון לא היו לו קרקעות ואחר שהלוה משניהם קנה ובאו שניהם ביחד חולקין. אבל אם קדם וגבה אפילו האחרון גבה. וזה הדין בשכתב לכולן "דאקנה" ולוה מכולן ואחר [כך] קנה דשעבודן שוה. ואם קדם אחרון קנה. והיכא שכתב לראשון "דאקנה" וקנה קרקע, ואחר [כך] לוה [משני], לראשון משועבד, ר"ם פ"כ דמלוה, ואיתא מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] ובכתובות [צ' ע"א]. והיכא שכתב (מראשון) [לראשון] "דאקנה" ולא לשני, וקנה אחר שתי הלואות ומכר, אותו הקרקע לראשון נשתעבד ולא לשני, כי יאמרו הלקוחות כשלוה ממך לא נשתעבד לך קרקע זה. מה שאין כן כשהקרקע ברשות לוה, ששניהם שווים בו, ר"ם פ"כ דמלוה.
<h2>דף צד.</h2>
שני שטרות שזמנן יום א', כלומר שנכתבו ביום אחד, ושניהם תובעים, הוי שודא דדייני. י"א למי שיראה הדיין, תלוי בעיניו. י"א לשון שוחדא, למי שירצה. וכן אמר שמואל דפליג עם רב דאמר רב יחלוקו, והלכה כשמואל בדיני, פרק מי שהיה נשוי. ודין זה דוקא בקרקעות שקנו ביום אחד שניהם או שנתנו קרקע, אבל בהודאות והלואות [כתב] הרי"ף דהלכתא כרב, וחולקין כממון המוטל בספק. וכן הראב"ד פרק מי שהיה נשוי כתבהו. וכן [כתב] הרשב"א דחולקין. ומיהו אם קדם אחד וגבה והגבוהו ב"ד קנה. ר"מ פ"כ דמלוה. והיכא שיצאו כתובת אשה ובעל חוב בענין זה גובה בעל חוב, דיותר משהאיש רוצה וכו' וכן אמימר פרק הכותב [פ"ו ע"א]. והרי"ף [כתב] דשודא דדייני שאמרו בשטרות שנכתבו ביום אחד, הוא הדין במלוה ולוה ואחר כך קנה, שהרי שיעבודן שוה. ר"ם פ"ה אם כותבין שעות, הקודם זכה. או אם יש עדים שהגיע שטר לזה קודם, בהלכות מתנה וזכיה. ור"ח [כתב] דבענין זה חולקין.
<h2>דף צד:</h2>
שני שטרות היוצאים על הלוה, אחד כתוב "בחמישי בניסן" ואחד "בניסן" סתם, ואין ללוה רק אותו שדה, פרק מי שהיה נשוי דטורף שטר חמישי בניסן, ואם יבוא בניסן סתמא לטרוף ממה שמכר באייר והלאה ידחו אותו הלקוחות דבראש ניסן הוא שטרו והניחו לו נכסים אותן שתפס בחמישי בניסן. ויש תקנה בזה אם (ירשו) [הרשו] זה את זה. פרק מי שהיה נשוי. ובמוכר שתי שדות לשנים, ולאחד פירש בחמישי בניסן, ולשני בניסן סתמא, ולוה בא לטרוף, טורף מניסן סתמא, ואינו יכול לדחותו כדלעיל, דמן הדין שניהם משועבדים לבעל חוב, רק שאין גובין ממשועבדים במקום בני חורין, אם כן עליו לבאר שהוא בן חרי ויפטר, הרשב"א. ודין זה במי שמכר שדה אחד בענין זה, ר"ם פ"כ דמלוה. מלוה בשטר, ומלוה בעל פה קדים בזמן, על פה קדים מבני חרי, כן תשובה לרב האיי גאון ולא כן דעת רי"ף בתשובה. והרשב"א כרב האי ובתשובה. ושני מלוין בשטר, וכתב בעל חוב למאוחר "איתפרע כל היכא דצבית" אינו כלום ושטר המוקדם גובה קודם לעולם, כן תשובה לרב האיי גאון. וכן [כתב] הרשב"א ומטלטלין הכתובים בשטר אגב קרקע, אע"פ שמלוה על פה קודם לזמן השטר ומטלטלין של יתומים דמשועבדים לבעל חוב מתקנת הגאונים, אפילו הכי בשטר קודם, דלא אתיא אותה תקנה ומפקעה שעבודא דשטרי דהוי שעבודא עיקר, כיון דמדינא לא משתעבדי לבעל חוב.
<h2>דף קא:</h2>
המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, [כתב] הר"ם פי"א בקנין דלאו כלום הוא. והרמב"ן והרשב"א (אינו תופס) [אינם תופסים] דברים אלו כעיקר. ואפילו לדבריו מי שמחייב עצמו לתת מנה לחבירו כל ימי היותו חזן, אינו בכלל זה, שהרי קצץ מה שהוא עיקר במה שהוא מתחייב, שהוא המנה, הרשב"א. וכן כל כיוצא בזה, וכן [כתוב] בתשובה לו ז"ל.
